זרימה

התעוררתי כועס היום.

העצבים שלי מרגישים מתוחים כמו חוט פסנתר ואני רוצה לצרוח!

נמאס לי לשמוע את הגברים כאן בכלא מדברים על השונות שלהם גוּף חלקים ומה הם הולכים לעשות איתם למי שמתקרב אליהם. נמאס לי לשמוע יודעי דבר בני 20 מדברים על כל מעשי השוד שהם הולכים לבצע ברגע שהם ישוחררו.

נמאס לי לשמוע את הרעש החזק של דלתות התא נטרקות ורוטטות כמו ה-204 המקומי שיורד מהפסים. יותר מכל, נמאס לי לשמוע את עצמי נאנק מרחמים עצמיים.

לפני שנים, באחד המפגשים הקצרים שלי במרכז לטיפול תרופתי, פגשתי גברת שלעולם לא יכולתי להתייחס אליה. היא אמרה לי, "כשאתה לא יכול לרוץ ואתה לא יכול להילחם, אתה חייב לזרום." הפתגם הזה דבק בי שנים. אני לא יודע מאיפה היא השיגה את זה, אבל זה ממשיך לרוץ במוחי.

אני לא יכול לרוץ, לפחות לא יותר משישה צעדים לכל כיוון. אני לא יכול להילחם; ויתרתי על הסרת קירות בטון לפני שנים. אז אני חושב שאולי גם אני אנסה לזרום. לעזאזל, נראה ששום דבר אחר לא עובד.

איך אני הולך לזרום? אני שואל את עצמי. בזמן האחרון אני קוראת עבודה עם כעס. הוא קובע, "לפני שנוכל לשנות או לחסל את שלנו כעס, עלינו להיות מסוגלים לזהות אותו." ובכן, בהחלט זיהיתי שאני כועס.

כל מה שסביבי מכעיס אותי.

היי, חכה רגע. אף אחד לא יכול לכעוס אותי. אני בוחר להגיב בצורה כזו או אחרת, ואני בוחר לכעוס.

עכשיו, לאחר שהאשמה תוקנה, אני מתבשיל על זה לזמן מה. אני מבין שאני לא אוהב להישאר כועס, במיוחד אם אני הגורם לכך כעס. אני צריך לשחרר את שלי כעס ותרגע. זה מזכיר לי את מה שאמר החכם ההודי הגדול, שנטידווה:

למה להיות לא מרוצה ממשהו אם אפשר לתקן אותו?
מה התועלת בלהיות לא מרוצה ממשהו אם לא ניתן לתקן אותו?

אז אני חושב שאפשר לתקן את המצב הזה כי אני זה שגורם לי כעס. עם המחשבה הזו אני תופס עט ומתחיל לכתוב. לפני שאני יודע את זה, שלי כעס התפוגג ואני נהנה.

חיוך גדול עובר על פני. מצאתי דרך לזרום - היא בזרימת העט שלי.