שמיכת חמלה

לפני שישים שנה באוגוסט 2005, האיים נגסאקי והירושימה, יפן הופצצו על ידי ארצות הברית, מה ששם קץ למלחמה, אך לא קץ לכאב או למותו של עם שאזרחיו חפים מכל רע. . כתוצאה מהפיצוץ האטומי ומאוחר יותר הנשורת, מניין ההרוגים בשנה עמד על 270,000 הרוגים.

עוד לא נולדתי כשהטרגדיה הזו התרחשה, אבל השפעותיה הורגשו בי לאורך השנים. אני זוכר שכנער גיששתי בכמה מגזינים ישנים של לייף ונתקלתי בתצלום בשחור-לבן של ילדה יפנית קטנה רצה ברחוב עירומה, ברור שבגדיה נשרפו ממנה. היה לה מבט כל כך מבוהל על פניה שרציתי לחזור לתקופה ההיא, לעטוף את המעיל שלי סביבה ולהגיד לה שהיא לא צריכה לפחד יותר. יעברו 20-כמה שנים מאוחר יותר עד שאוכל לעשות משהו שבאופן מסוים יהיה מעשה מרפא עבורה, עבורי ועבור שאר העולם - החיים והמתים.

בכלא מדינת אורגון שלנו סנגהה של מתרגלים בודהיסטים נפגשים מדי יום שלישי בלילה למשך שעתיים. אנחנו קבוצה מגוונת עם עוקבים רבים ושונים, אך נראה שלכולנו יש תכונה משותפת של קבלה ועבודה משותפת שנראית מתאימה לנו.

בערב שלישי אחד כזה הגעתי לקפלה שבה אנחנו נפגשים בציפייה לראות את כולם יושבים על שמיכות מדיטציה במעגל. בדרך כלל אני האחרון שמגיע מכיוון שהבניין והשכבה שלי, לעתים קרובות יותר מאשר לא, יוצאים אחרונים ואני צריך לעלות אותו במדרגות ואז לרוץ במסדרון הארוך כדי להגיע לפני שעת הפסקה.

אבל הלילה הזה, כשנכנסתי לקפלה והבטתי לשמאלי לא ראיתי איש. אין מזבח מוקם, אין קטורת מתנשאת לתקרה ואף אחד לא יושב על שמיכות במעגל. בדיוק בזמן שחשבתי שאצטרך לחזור לתא שלי שמעתי צחוק יוצא מאחד החדרים האחוריים מימין שלי, אז חזרתי לשם.

כשנכנסתי לחדר, הדבר הראשון שראיתי היה שמיכת טלאים בצבע אדום ולבן שהוצמדה על ארוניות העץ. יכולתי לראות שהיו דמויות ומילים קטנות שצוירו על כל ריבוע, אבל לא הרבה יותר - הראייה שלי ירודה מעבר לשמונה מטרים בערך. היו גם שני שולחנות מתקפלים באורך שישה מטרים שרוב הקבוצה הבודהיסטית שלנו ישבו סביבם. על השולחנות הללו היו הרבה עטים צבעוניים ועטי לבד, כמו גם קוביות עץ ורפידות דיו שנועדו להטבעה על בד. בחדר היו גם שלושת המתנדבים החיצוניים שלנו, שמגיעים על בסיס קבוע. לכל אחת היה חיוך נפלא וקלות שאומרת שהיא אמיתית ולא מודאגת מהיותה בחדר מלא באנשים כלואים.

עברו שנים מאז שהייתי בחדר עם אווירה כזו של פסטיבל, שלא לדבר על נשים צוחקות וחומלות שהודיעו לך שאכפת להן ממך. הסתכלתי אל גצ'ן, שהוא המורה לדהרמה ומנהיג המתנדבים, ושאלתי, "מה קורה?" "טוב", היא אמרה, "אנחנו מכינים שמיכת 'ג'יזו לשלום'." אחר כך היא המשיכה והסבירה שג'יזו (מבוטא Geezo) הוא א בודהיסטווה שנוסע דרך מחוזות גיהנום עוזר להקל על הסבל של יצורים חיים. (דמיינתי אדם כמו כריסטופר הקדוש ששומר על מטיילים.)

היא אמרה לנו שאלו בגדול נדר המנזר רצה לייצר 270,000 ג'יזוס; אחד לכל אדם שמת כתוצאה משתי פצצות האטום שהוטלו על יפן. היא הסבירה עוד שקבוצת הנשים הבודהיסטית בכלא קופי קריק באורגון ייצרה יותר מ-1,500 ג'יזות על השמיכה שלהן שהיתה תלויה על ארוניות העץ. ואז היא עשתה לנו אתגר אתגר לראות אם נוכל לסמוך על השמיכה שלנו.

בשלב הזה הייתי קצת המום. הייתי באוכלוסיה העיקרית של הכלא רק קצת יותר מחודש לאחר שרייצתי שלוש שנים במנעול אבטחה מקסימלי. סבלתי מעומס חושי ומעט פרנויה על כך שזרקתי לאוכלוסייה של 2,000 גברים מאוכלוסיה של 15 גברים בלבד. אבל הבנתי שהאנשים האלה בטוחים, מלאי חמלה ועושים משהו לטובת העולם; הם הפגינו אהבה וחמלה לעם שלא הכרנו באופן אישי, אבל שיכול היה להועיל ממעשה החסד שלנו. אז נאמר לנו שאחד מראשי הערים של שתי הערים שהופצצו כבר הסכים לקבל את השמיכות שאנחנו ואחרים עשינו בתאריך לזכר מקרי המוות הללו. זה הספיק לי. עם חיוך גדול על הפנים וראיתי את התקווה בעיני המורה לדהרמה שלי שאתעלם מהסטיגמטיות המאצ'ואיסטית הזו של להיות גבר שעוסק ביצירת שמיכות, אמרתי, "מה אני צריך לעשות?"

גכן ביקשה ממני לשבת בקצה אחד של השולחן המתקפל, להניח תבנית ואז ריבוע של פשתן לבן מעליה. התבנית שהוצגה דרך הבד והייתה עשויה נייר; היו גבולות שחורים שידריכו אותנו היכן לצייר כדי שנוכל לתפור את הריבועים לשמיכה. גכן אמר שנוכל לצייר תמונות של ג'יזוס או להשתמש בקוביות העץ ולהטביע אותן.

ריכזתי את פיסת הבד שלי על התבנית שלה ואז הסתכלתי סביב החדר. בצד שמאל שלי היה איש עולם בשם פולוק. הוא נכנס למעלה מ-20 שנה ברציפות. הוא הצטרף לקבוצה הבודהיסטית לפני ארבע שנים. פגשתי אותו ב"חור" (יחידת ההפרדה) אחרי שהוא קיבל טיפול בהרואין. הוא היה הראשון שעורר את העניין שלי בבודהיזם ואני חיבבתי אותו. הוא היה עסוק בציור ובחיוך כמו ילד קטן. מימיני הייתה גצ'ן והיא גם הייתה עסוקה בלשלוט קו על הגבול שלה ולחטוף עטים צבעוניים מהר ככל שיכלה לצייר, להניח אחד ולהרים אחר - אפשר היה לראות שהיא עשתה את זה בעבר. בקצה הנגדי של השולחן מולי הייתה בטי. היא לא ציירה אבל היא חייכה בגדול, ראתה את כל האחרים מציירים ומפיצים אווירה טובה.

השולחן השני ישב כמה מטרים משלנו, והוא היה מלא בחורים שציירו ודיברו בזמן שהם עובדים. המתנדב השלישי שלנו, בשם Keesay, הוא הג'וסטר של קבוצת המתנדבים שלנו, והוא תמיד צוחק ומחייך. בעיניה יש את הניצוץ הזה שאומר שהיא אדם מאושר ויותר פעמים היא תוציא את הלשון שלה בצורה טובה, בערך כמו להגיד "החיים טובים, שתפו אותנו איתנו". היא הייתה ניצולת סרטן ואפשר היה לראות שהטבע שלה היה מלא באושר. היא גם הייתה התופרת ועמדה בראש החלק שלה במאמץ השמיכה.

נראה היה שכולם מעורבים בתהליך. אז נאנחתי, שחררתי את החשש ופתחתי את עצמי לחוויה. הניסיון הראשון שלי לצייר את Jizos ביד חופשית היה קצת נוקשה. הבא שלי גרם לי להרגיש את הטוב שבפרויקט. אחד המתנדבים אמר שהרבה ג'יזוס והכוונה הנכונה היא מה שחשוב כאן, במיוחד כלפי נשים וילדים. אני מניח שאם בודהיסטווה ג'יזו היה כל מה שחשבתי שהוא, הוא דאג לנשים וילדים הכי הרבה. יכול להיות שהוא אפילו א בודהיסטווה זו הייתה היא אם האדיבות והחמלה של המתנדבים שלנו היו כל סוג של מדד לסוג כזה של ישות.

פעם או פעמיים מצאתי את תשומת לבי לשוטטת המשימה כשציירתי והחתמתי את ג'יזוס, אבל כמו מדיטציה הייתי מחזיר את המודעות שלי עם כוונה נכונה כמו לנשימה שלי. גיליתי שאני באמת יכול להירגע וליהנות מהאירוע הזה, החוויה הזו חדורה בדהרמה. הרגשתי גם כאילו אני עושה משהו חיובי, משהו מרפא, לא רק עבור עצמי אלא גם עבור אחרים.

לפני שידעתי את זה, השלמתי את הריבוע הרביעי של פשתן עם 71 ג'יזוס אדום ושחור עליו. התגברנו על ספירת הנשים, אבל לא הרגשתי שזו תחרות בין מגדרים. ואכן היו לנו נשים שעבדו ממש לצדנו. במקום זאת, הרגשתי שזה תהליך של ריפוי ושיתוף פעולה, עבודה משותפת שלווה להשלמת משימה מכובדת.

כשיצאנו מהקפלה לאחר ששמנו דברים ואמרנו לילות טובים, הלכתי באיטיות במסדרון שאליו רצתי שעתיים קודם לכן. הילדה הקטנה שזכרתי מהתמונה ההיא מזמן במגזין לייף חזרה אליי. סוף סוף מישהו עשה מאמץ להסיר את כאבה, לבקש סליחה ולכסות את עירומה. זה היה מאמץ קבוצתי שנעשה על ידי זרים - חלקם שלעולם לא ייפגשו בחיים האלה, שכן התרומה שלנו הייתה רק חלק קטן מ-270,000 הג'יזוס הדרושים. אבל זה היה בסדר; היה חסד אוהב במשימה.