היופי והחרקים

היום היה יום של פליאה והבנה מאירת עיניים שאהבה ויופי יכולים ומתקיימים גם במקומות ובנסיבות האפלים ביותר.

התעוררתי הבוקר כמו בכל בוקר במשך 26 שנים טובות יותר - בכלא. הכלא הוא הבית עכשיו, אני מודה בזה. אני לא מתאבל על העובדה הזאת, זה פשוט כך. אבל מה שלא רגיל הוא האופן שבו הבוקר שלי התגלגל והרגשות והאנרגיה שמקיפים אותי. זה היה כאילו היקום אומר רק לי, "אני רואה אותך ואני מוקיר אותך!"

כשהתעוררתי, לא רציתי לקום מהמיטה או להשתתף בחצי שעה של תקופת ההשקה המוענקת לנו חמישה ימים בשבוע. עם זאת, דחפתי את עצמי ללכת וללכת מקורי העכביש של שנת לילה גרועה ולגלח את גידולי הזיפים של שלושת הימים מעל פני. המורה שלי לדהרמה הגיע הבוקר, ולא רציתי להיראות רע כמו שהרגשתי.

ברגע שהשומרים הובילו אותי דרך דלת החצר ולתוך ריצת הכלבים בגודל 30 x 12 אינץ' אנו קוראים "חצר", נראה היה שכל העולם (או לפחות החלק הקטן שלו) השתנה לאזור דמדומים נפלא נוצר על ידי חסד אוהב. בדרך כלל החצר הקטנה שבה אני מתגורר ביחידת הניהול האינטנסיבית של אנשים כלואים סוררים היא נטולת חיים, עמוסה באבק, גזירי ציפורניים ישנים ופיסות נייר שנפטרו על ידי הגברים הרבים שמשתמשים בה כדי לדכא את התסכול שלהם או כדי לקבל הרחק מהריח היומיומי של גברים שחיים צפוף מדי זה לזה.

אבל היום היה שונה: הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה פשפש מים קטן ושחור שרץ לאורך קיר אחד. החרק בהחלט חיפש מקום להסתתר בו, אבל כמו חרקים, הוא הסתובב, ואז מיהר לכיוון השני ולא התרחק לשום כיוון, למרות שחשב שכן. בירכתי אותו לשלום וחייכתי, והזכרתי לעצמי שאצטרך לפקוח עליו עין כדי שלא אדרוך עליו בלי משים בעודי צועדת באזור.

התחלתי להרגיש את האווירה של הבוקר החדש והעפתי מבט מעל ראשי, שם חלק מאזור ההקלטה נותר פתוח לשמיים, מכוסה רק בכמה סורגים וחוטי מפרקים גדולים. השמיים היו כחולים קובלט, עמוקים ככל שהשמיים מגיעים בימי קיץ נטולי עננים, ומשקפים את צלילות האוקיינוס ​​ואת עצמתו בו זמנית. איזה יום יפה, חשבתי, ונשמתי עמוק מהאוויר הצח.

כשהתחלתי להסתובב לכיוון השני ולחדש את צעדי, עמדתי פנים אל פנים עם אחת החיפושיות המעופפות הגדולות ביותר שראיתי מעודי. בהתחלה נבהלתי מהמראה. אני רגיל לראות כדור יריקה או קורי עכביש ישנים כשאני עושה את הסיבוב הזה לאורך הקיר. ואז הושטתי את אצבעי לברכה ואמרתי, "שלום, אח קטן!" החיפושית הניעה את האנטנות שלו באורך סנטימטר כאילו אמרה, "תתרחק!" אבל לא עף כמו שחצי ציפיתי שזה יקרה.

הסתכלתי עליו, או בה - אני באמת לא יכול להבחין בין חיפושית מעופפת זכר לנקבה - וזה היה דבר יפה. אורכה של החיפושית היה כשני סנטימטרים וחצי, ורוחבה כחצי סנטימטר. ראשו הצטמצם למערכת של אנטנות שנראה שיש עליהן זיפים קטנים. השריון היה שחור מבריק ואפשר היה לראות את כנפיו מבצבצות מעט מאחור. שוב חייכתי והמשכתי לצעוד.

כשעשיתי את הסיבוב השני שלי על פני פשפש המים, שעשה עכשיו קו מכוון לעבר מכנסי הכושר האדומים שהשלכתי עם קצת כביסה בפינה אחת, הבחנתי בתנועה על הקרקע ליד הרגליים. כשהסתכלתי קרוב יותר, שמתי לב שזו הייתה צרעה, בטירוף כשהיא התעוררה לאט לבוקר.

אישית לא אכפת לי מדבורים או צרעות. אני זוכר בתור ילד כמה כאב וייסורים אמא שלי עברה בגללם. גם אני לא רציתי להיעקץ מהם, אבל זה היה ממש באמצע השביל שבו הלכתי וכבר הייתי צריך לפקוח עין על פשפש המים והחיפושית. אצטרך לעשות משהו אם ארצה להמשיך בהליכת הבוקר שלי ולא לדרוך על היצורים האלה.

התכופפתי אל פשפש המים ושידלתי אותו בעדינות לתוך כף ידי, ואז נשאתי אותו אל ניקוז המים. ברגע שהנחתי אותו הוא מיהר לביוב החשוך והתיישב באחד מדרכי הכיסוי של הניקוז. ידעתי שהוא לא יזוז לזמן מה. לאחר מכן, הלכתי לערימת הכביסה המלוכלכת שלי והוצאתי גרב ישנה. ירדתי אל הצרעה וניסיתי לדחוף אותה בעדינות לפינה של החצר. היא נעה לאט בהתחלה, אבל אחרי חמש או שש הנחיות עם הגרב שלי בצד האחורי שלה, היא פנתה לכיוון הנכון למרות שניסתה לעקוץ את הגרב הישן והמסריח הזה בכל דחיפה. לבסוף הכנסתי אותה לפינה והיא חזרה לחכות שהיום יתחמם. אבל היא שמרה עלי עין; הייתי רואה את ראשה הקטן זז קדימה ואחורה בכל פעם שעברתי ליד.

במשך 25 הדקות הבאות הלכתי למעלה ולמטה את ריצת הכלבים הזו, והרהרתי ביופי שנכנס לחיי באותו רגע. רבים מאיתנו פשוט עוברים את היום שלנו מתמשך, אך בורים לגבי הסביבה שלנו. עבור רבים מאיתנו זוהי טקטיקה הישרדותית שעוזרת להרחיק את הרגשות העזים והשליליים בדרך כלל. אני מבין למה זה נעשה, ובכל זאת אני מגלה שככל שאני פותח את עצמי יותר למה שמקיף אותי (גם אם הוא שלילי), כך אני יכול למצוא בו יופי וללמוד ממנו משהו.

היום יכולתי לראות יצורים אחרים שואפים לחיות ולצמוח. הם לא ביקשו ממני דבר, אבל שיתפו איתם את המודעות שאני קיים ברגע שלהם. חייכתי אל השמיים הכחולים, אל החרקים ואל עצמי - רואה, מרגישה, קיימת מבלי להזיק. זה מספיק לי כרגע ואני אסיר תודה.