לשרוד במערכת

המימוש העיקרי של השביל הוא נחישות להיות חופשי מכל הבעיות וחוסר שביעות הרצון. זה נובע מההכרה שהמצב הנוכחי שלנו אינו מספק לחלוטין ושאנחנו מסוגלים לחוות אושר גדול יותר. לפיכך, אנו נחושים לשחרר את עצמנו ממצב רע ולכוון למצב טוב יותר.

טובטן צ'ודרון המכובדת

יש בערך 160,000 אנשים כלואים בתוך מערכת המשפט הפלילי של טקסס. מספר זה גדל באופן דרמטי בעשר השנים האחרונות ועדיין עולה. בעוד שקובעי המדיניות לא הצליחו למצוא פתרון לפשע, יש להם מענה למי שמבצע אותם. התשובה הזו, כמובן, היא כלא. בוודאי ישנן סיבות שונות לתנופת הכלא. האם האמריקאים יכולים לבצע יותר פשע? האם הכלכלה אשמה בחלקה? האם מנטליות ה"נעל אותם ותזרוק את המפתח" נובעת מפחד הציבור? האם שופטים ותובעים הופכים לשמרנים יותר? האם יותר מאיתנו חוזרים לכלא לאחר שהשתחררנו? התשובה לשאלות אלו היא כן מהדהד.

כן, ישנן סיבות רבות לכך שמערכת המשפט הפלילי צומחת. עם זאת, יש רק סיבה אחת לכך שאני בכלא: חייתי אורח חיים שלא רק היה לא פרודוקטיבי, אלא גם מזיק. אם אי פעם אצטרך סיבה להאמין בה קארמה, כל מה שאני צריך לעשות זה להסתכל אל דלת התא שחוסמת אותי מהעולם החיצון. סיבה ותוצאה.

מספר האנשים הכלואים ברחבי הארץ הולך וגדל. לא רק שיותר אנשים מבצעים פשעים, יותר אנשים חוזרים לשניות. על פי נתוני משרד המשפטים הפלילי האמריקני, שיעורי החזרת החזרה עלו ב-5 אחוזים בעשור האחרון. בממוצע, שבעה מתוך עשרה מאיתנו המשתחררים יחזרו. אז איך נוכל להפוך את מגמת העלייה הזו בשיעורי הכליאה? דבר אחד די ברור. למערכת המשפט אין זה משנה אם נחזור או לא. בטקסס נותנים לשחרור על תנאי 50 דולר וכרטיס אוטובוס שאינו ניתן להחזר. איך מישהו צפוי להתחיל מחדש עם כל כך מעט מה לעבוד איתו? מה יקנה 50$ בימים אלה?

כדי שנוכל להיכנס שוב לעולם החופשי ולהיות חלק מהחברה, עלינו להתחיל עכשיו. אותו דבר שהביא אותנו לכלא יהיה מה שיאפשר לנו להיות פרודוקטיביים עם השחרור. זו בחירה. הבחירות שעשיתי בעבר הובילו אותי לכאן. ההחלטות שאני מקבל עכשיו יכולות להבטיח יום אחד שלא אהיה חלק מ-70 האחוזים שחוזרים לכלא.

כאנשים כלואים לא ניתנת לנו ההזדמנות לקבל הרבה החלטות יומיומיות. מה אנחנו אוכלים ולובשים, איפה אנחנו עובדים, מתי אנחנו מתעמלים ומתפללים; כמעט הכל מאורגן ומוכרע על ידי המוסד. עם זאת, יש לנו בחירות שאנחנו יכולים לעשות, והבחירות האלה חשובות הרבה יותר. עלינו להעריך את עצמנו ברצינות. עלינו לקחת אחריות אישית לא רק על העבר, אלא, חשוב מכך, על העתיד. אני יכול לעזוב מכאן כאותו אדם שהגיע לכאן, או שאני יכול לעזוב מכאן בנחישות שדברים יהיו שונים עבורי ובתקווה עבור האנשים שאיתם אני בא במגע. אנחנו יכולים לתקן את פגמי האופי שלנו. אנו יכולים להיות מודעים לרגשות שלנו ולהשפעה שיש להם על הפעולות שלנו. אנחנו יכולים להרחיב את החינוך שלנו. אנחנו יכולים להגדיר לעצמנו יעדים שיניבו תוצאות חיוביות לעתיד שלנו.

אני בהפרדה מנהלית עקב פעולותיי בעבר והדאגות של המינהל בנוגע לאבטחה. אני מוגבל מאוד באשר להרשאות שאני יכול לקבל. עם זאת, מותר לי להזמין ספרים מהספרייה. אם אני באמת מחפש צמיחה, אז יש לי ספרייה שלמה של ידע לרשותי.

כמובן, באוכלוסייה הכללית יש יותר הזדמנות להירשם לשיעורים שיכולים להכין אותך לעולם החופשי. מועצת המשטרה למשפט פלילי הבחינה לאחרונה כי העסקה לאחר השחרור הייתה בקורלציה ישירה לכמות ההשכלה שיש לאדם כלוא. לא רק שבעלי רמת ההשכלה הגבוהה ביותר היו בעלי משרות טובות יותר בשכר גבוה יותר; לבעלי השכר הגבוה ביותר היה שיעור חזרתיות נמוך יותר מאלה שהרוויחו פחות. לכל יחידה במערכת יש סוג של תכנית חינוכית שנוכל לנצל אותה אם נרצה בכך. תוכניות אחרות כגון שימוש בסמים, כעס ניהול וקורסים מקצועיים עשויים להיות זמינים גם כן, כמו גם שיעורים דתיים או אמתיים רבים. אני בטוח שרבים מהקורסים הללו נמחקו ליסודות הבסיסיים בגלל בעיות מימון או פשוט אדישות. אני גם בטוח שיש מורים לא כשירים, יועצים וכו', בדיוק כמו שיש תלמידים שלא רוצים ללמוד או שלוקחים שיעורים רק כתנאי לשחרור. עם זאת, אני עדיין מאמין שאם אתה נכנס לתוכנית עם רצון עמוק לשפר את עצמך, אתה תצא ממנה על הצד הטוב ביותר. אחריות אישית ומוטיבציה נכונה הם שיעשו את ההבדל.

למערכת יש פגמים רבים. בין אם זה בגלל שחיתות או סתם עצלות, מערכת המשפט מכשילה את האנשים הכלואים שהיא מחזיקה ואת החברה שעליה היא אמורה להגן. זה לא בגלל שהמערכת כל כך לא מציאותית או בלתי ניתנת לניהול. הבעיה היא הגישה שהפשיעה והענישה טיפחו בחברה. פוליטיקאים לקחו ממנה את הכוח לסחוף את הבוחרים. אנו האנשים הכלואים משתמשים בעוולות שנעשו לנו כתירוץ לטינות שלנו ו כעס. החברה שוקלת איפשהו בין הפחד שלהם להפוך לקורבן לבין הכמיהה לגמול ולנקמה. אני מאמין שלא הפוליטיקאים ולא הציבור ישנו את עמדתם או רגשותיהם עד שנשנה קודם.

בסקר שנערך לאחרונה על ידי אוניברסיטת קונטיקט, 52 אחוז מהאנשים שנשאלו אמרו שלכלואים יש יותר מדי זכויות. 24 אחוז אמרו שהכליאה שלנו הייתה אך ורק למטרת ענישה. מה ישנה את הגישה הזו? זה בהחלט לא ישנה את הגישה הציבורית אם אצא מהכלא רק כדי לדפוק את המקומיים 7-11 שבועיים לאחר מכן. מה שישנה את הגישה שלהם זה שנעשה שינוי בעצמנו. יש הרבה מכשולים לפנינו. יש אנשים שלא רוצים לראות אותנו משתנים. חלק רוצים שנשתנה, אבל פשוט לא מאמינים שזה אפשרי. אנשים שמו בנו את האמון שלהם בעבר, אבל אנחנו אכזבנו אותם או ניצלנו אותם. אנחנו לא יכולים לצפות לומר, "אז סליחה - זה היה אני הישן. אני כבר לא כזה”, וחושב שכולם אוטומטית יסלחו וישכחו. הציבור חושש מאיתנו ובצדק. אנחנו צריכים להוכיח את עצמנו. אנחנו צריכים לחפש דרך טובה יותר. בכל פעם שאנחנו מוצאים משהו מועיל, אנחנו צריכים להחזיק בו. אנחנו צריכים להאמין בעצמנו. לא משנה מה הליקויים של המערכת או השליליות של הציבור, עלינו להחזיק את "ה נחישות להיות חופשי" כנגד כל הסיכויים.

למה תובטן ישע אמר פעם, "אם אתה בן אדם, זה לא משנה אם אחרים חושבים שאתה בן אדם או לא. אתה עדיין בן אדם."

האין זו האמת! תודה למה!