יש חמלה כלפי עצמך

יש ציטוט על פיסת נייר לבנה קטנה על שולחן הכתיבה שלי. כתוב, "אין כישלון חוץ מלהפסיק לנסות. אין תבוסה אלא מבפנים. שום מחסום אמיתי שאין להתגבר עליו מלבד חולשת התכלית המובנית שלנו!"

ההצהרה הזו מעוררת בי השראה כי היא מעוררת את החלק בי שלא מוותר, לא משנה מה הסיכויים או המצב. עם זאת, כשאני יושב כאן וכותב את זה, אני נמצא באחד מאותם "חללי ראש" שבהם הכל מסביבי מדכא ואני ממש מתקשה לעבור את היום. בדרך כלל בזמנים אלה של דיכאון אני חושב על כל הרעים שעשיתי בחיי, ואני מתחיל להגיד לעצמי שאני לא טוב, מזויף או מזויף.

אני קורא לזה "מעגל החבלה העצמי" שלי, וזה מקום ממש דפוק, "קשה לצאת ממנו" במוחי. נראה שבשלב זה יהיה ממש קל לוותר. כלומר למה לא? אחרי הכל בזבזתי את חיי והפחדתי כל כך הרבה אנשים; מה היא הנקודה?

הנקודה היא (לפחות מבחינתי) שאני אוותר, וזה אומר שנכשלתי, שכבר לא ניסיתי, שהמחסום הבלתי עביר אליו הגעתי הוא החולשה שלי.

קראתי איך הנזירים בטיבט נהרגו כשהממשלה הסינית הקומוניסטית פעלה נגד מתרגלים בודהיסטים. קראתי איך הם לא התנגדו, איך הם ישבו מהר והתמודדו עם מותם בהבנה רגועה שלא הכל אבוד. הם לא התייאשו. הם הראו עד נשימתם האחרונה שהם יכולים להתגבר על כל מחסום בחמלה ובאהבה לא רק למי שלוקח מהם את חייהם, אלא גם לעצמם. אני מאמין שאתה חייב להבין את עצמך, לאהוב את עצמך ולסלוח לעצמך אם אתה רוצה לסבול ולשנות את הסביבה שלך לטובה.

אם אתה בכלא וקורא את המאמר הזה, אתה יודע כמה קשה לאהוב את עצמך. אתה עשוי להכיר בפני בני גילך או לשותפים שלך, "כן אני אוהב את עצמי ומקבל את עצמי." אבל אתה גם יודע שיש מקרים שבהם אתה לבד ואתה מתחיל להפעיל את ה"קלטות הישנות" האלה בראש שלך איך עשית את זה או את זה, אמרת את זה או את זה לאהובים או אפילו לזרים. ואז האשמה מתחילה להגיע בגלים.

בכך שאני מזכיר לעצמי שלמרות שפגעתי באחרים אני לא חייב להמשיך לעשות זאת, אני מחזק את האמונה שאני עושה שינויים בחיי לטובה ושזה יועיל לאחרים. זה גם מוריד את המיקוד שלי מהאשמה והרחמים העצמיים שלי ולעזור לאחרים להתגבר על הסבל שלהם ולהכניס אושר לחייהם.

מאסר אינו חייב להיות מקום של עינויים עצמיים וכליאה רווית אשמה. אנו יכולים להביא שלום וחמלה לאחרים ולעצמנו מאחורי החומות והגדרות הללו על ידי הפיכת עצמנו ליצורים אוהבים וחומלים. אנחנו יכולים גם להגיע לאחרים על ידי שיתוף בפחדים ובחסרונות שלנו. בסופו של דבר הקבלה העצמית שלנו עם הכאב שגרמנו והנחישות שלנו להשתמש בחמלה, במקום בשנאה ובאשמה, מאפשרת לנו להתגבר על הסביבה שלנו.

עכשיו כשאני מסיימת את החיבור הזה, אני מבינה שכתיבתו הייתה דרך לשתף את עצמי בכך שאני כואב בפנים ואני לא צריך לסבול. אני גם מבין שמי שיקראו את זה הם חלק מהריפוי שלי. זה מעלה חיוך על פני והכרת תודה בלבי על אלה מכם שחולקים את מחשבותיי. בסופו של דבר, אתה עוזר לי לשנות את עצמי-ספק ואשמה לתוך אהבה וקבלה של עצמי. תודה על החמלה שצומחת בליבך ועל החסד שאתה מגלה לאחרים.